ההתמרה של דחייה

אחד התדרים הכי קשים הוא דחייה. כשאדם חווה דחייה נפתחים פצעים עמוקים של - חוסר פנימי.

תחושת החוסר - "אני לא מפסיק", "אני לא רצוי" ו"אני פחות מאחרים" הופכת בהדרגה כמו בצל לשכבות מורכבות יותר ויותר.

אני אישית רואה את זה ככה ש - זה מתחיל ב'קיפאון', עובר ל'בריחה', ואז ל'התנגדות'. התנגדות (חזקה או חלשה ככל שתהיה) היא המצב הרחוק ביותר מהעצמי והפצע שפגע בנפש העדינה.  התנגדות היא כמעט ועיוורון מוחלט לכאב והתסכול שנוצר מהפער בין הרצוי והכאב שגרם וגורם ומצוי אחר… מההסתכלות שלי, כשאנחנו מתחילים לאט ובהדרגה להתקלף, אנחנו עוצרים לרגע אחד את מה שדחפנו כל כך חזק, ואז מסכימים לבדוק ממה ברחנו לאורך שנים לפני השכבת עור של פיל המאוחרת ולבסוף מצליחים לראות ממה חווינו השתתקות כואבת, אבפילו אם למאית השניה ממילה משפילה.

מההסתכלות שלי - בן אדם שבורח, לעמים לא נכון לעצור אותו מלהפוך אגרסיבי במהשך המסע - נכון יהיה להגיע לקוטב מצד שמאל של בריחה, אולי עדינות, אולי אובר נחמדות, אולי התנצלות - אל הקוטב של חוסר סבלנות מוחלט, פתיל קצר, דיבור אינטנסיבי והבעה מוגזמנת של הדעה האישית. האמצע היה קיפאון, לאחר מכן האגו פיתח שכבות שלקחו אותו לקוטב בורח ואז לקוטב המתנגד. לבסוף כניעה. לבסוף הסכמה. לבסוף הכלה של הכאב והאמת הלא נוחה. לבסוף אי התנגדות, בדיקה ממה ברחתי והבנה מה שיתק אותי. אלו הם הצעדים מהפרספקטיבה שלי למסע פנימי אל פצע עמוק ברגשות עדינים בנפש. 

עכשיו תנו לי להסביר לכם על דחייה, איזה מנגנונים היא מביאה איתה, איך היא פגשה אותי בכמות לא נספרת לארוך החוויה ואיך אני רואה שנכון לעבוד איתה ולהתמיר אותה לפוטנציאל חיובי

נתחיל מהיסודות: השכבות הגנה שלנו מתוך דחייה שמושתתות על חוסר הכרה פנימית וזהות שמושלת בנפרדות - הכל מגיע משם בסוף… ועל מנת לעורר אותנו לריקוד הקוסמי שאין בנינו הפרדה, דרך מסע של התמרת כאב ליצירה.

תחילה יש "כווץ בלב" - היעתקות. שכבות הגנה של בולעה את הצפרדע, תחושת פספוס תמידית, וחוסר אונים מחיפוש אחר סמכות חיצונית, תלות מלאה בסובבים וויתור על המרחב שלי לטובת האחר.

לאחר מכן האדם עם תדר הדחייה מפתח מנגנוני בריחה - על ידי שבירת הקרח שבתוכו הרגיש כלוא תקופה. כאן הוא מתחיל להכיר מקרוב יותר את הרגש, ועושה הכל על מנת לא לחוות אותו - השכבות הגנה הם הימנעות ממקומות ואנשים, רציונליזציה ללמה לביטוי שלי אין מקום וערך, התקפלות פנימה במצבים של הזדמנויות חדשות, נחמדות יתר, ציפייה מוגזמת ביחס לעשייה ואז אכזבה, כמובן שסמים ופתולוגיות נפש מכוונות וספציפיות שלא פירטתי…

בשלב האחרון, כשהתדר הופך שד שמשכנע אותנו שאנחנו זה הוא. תדר שהפך מניע לתשומת לב קיצונית ורציונליזציה לאגו שרוצה אהדה מהסביבה. כאן השכבות הם התנגדות, הפעלת כח ונסיון בשליטה. האדם בעל חוסר הערכה הפנימית ותחושת אי מספיקות נבהל להגיב ולהשמיע את קולו. השכבות הם נסיונות ללא הרף לחברה, הזדמנויות ומניפולציות להשגה ובעיקר הוכחה, סירוב מול עמדה של דחייה חוזרת והסברה ברורה ללמה הוא היה זכאי להערכה. שוב השפלה, אבל הפעם דרך הצגה ולעיתים החצנה גאווה. ביטוי בוטה או מתאמץ, דיבור מהיר או חותך אחרים ועוד המון סוגים של התנגדות לחווית הדחייה.

עד כה אין פה טעות ולא טעות. אין בבריאה לרגע קטן סטייה מהשלם והדיוק. חשיבה שדברים הם רנדומילם או לא צריכים לקרות כמו שהם קורים היא בסך הכל בורות חוסר בהבחנה של סימולטניות חיבור המקרים והאינטיליגניציה.

אז מאותה הבחינה, התהליך הוא בריא ואף כדאי. לאורך המסע אפשר ללמוד ולהכיר בחוויה שרוצה דרכנו לחוות את עצמה ולהתעורר אל מעבר לחלום הצורה. אך באותה הנשימה, יש גם לופים, ולופ הוא אין סופי. לא תלוי במימד של זמן… כמו מעגל. אין לו הפסקה או סוף. ואם אנחנו חווים לופ במהלך התהליך אנחנו מתחילים להרגיש סבל ואי התפתחות ולמידה. ולכן עם כל זה שאין טעות והדברים קורים בצורה נפלאה, צריך להבין מתי הם לא קורים ומתקדמים או יותר נכון קורים כמו מעגל שוב ושוב. 

עכשיו למה עשיתי את הפוסט ההזה על דחייה? אני יודע שמעט זלגתי להארות נוספות בדרך, אבל אלו על מנת להסביר לכם את ההסתכלויות שלי על תהליכים רגשיים והסיבות לחוויית הכאבים והתעוררות. 

הסיבה היא שבימים האחרונים הרגשתי את נושא הדחייה שהגיע לפיק נורא. הרגשתי כאוס ושנאה עצומה. עשיתי הכל על מנת להתבונן פנימה, להבין את סדרם של דברים או יותר נכון את הבלבול ואי הסדר בחוויה.

הרגשתי שהגעתי לרגעי שיא של נסיון, דחיפה, רצון - ושוב כישלון. מתוך פרקדוס של אותה דחייה. הרגשתי שללא הרף התנגדתי. במהלך השנים האחרונות אני מקלף את עצמי ואפשר לומר שבכל פעם אני מבין את המנגנונים והפצעים שלי יותר, אבל כאב כזה עמוק - כזה שהשליך אותי לשבת עם עצמי ולהין תחושות אובדניות קשות מגיל צעיר ועד אתמול, זה כאב מעבר להקרנה או השלכה לכדי כאבים מינורים בחיי הבוגרים.

מה זה התחושות האלו? שאלתי את עצמי בלי הפסקה בימים האחרונים. ראיתי פרדוקסים מול הפנים שלי. אומרים לי עילי, תפסיק להתנגד, תראה ממה אתה בורח, ותסכים לחוות את מה ששיתק אותך. את הכאב העמוק שלך. ומכל פרדוקס שמתנפץ לי במציאות, אני רק מבין שזה יכול להיות לופ נצחי או דלת לשינוי.

והנה למסקנות - ישבתי עם עצמי והבנתי 

דבר ראשון אני לא יכול להאשים אף אדם בדחייה משתי סיבות 1. הוא רק שיקוף פנימי של חלק בתוכי שאני דוחה 2. יש מצב גדול ולא מבוטל שהאדם שממנו ההרגשתי דחייה בכלל אותי לא דחה וכי אני חוויתי סובייקטיבית, בעוד שאובייקטיבית המצב בנסיבות והאילוצים הציף פתוכי את התדר שכבר היה קיים - כלומר לא הבנתי נכון את הסיטואציה. אבל גם אם מדובר בסיבה הראשונה והאדם דחה, הוא חלום שהתודעה שלי חולמת ויוצרת לי שיקוף וסצינה שתסביר לי בצורה הטובה ביותר את התיאטרון שקורה בתוכי.

הדבר השני שהבנתי והוא פואנטת ההתמרה שבסיפור. אוקיי הבנתי שזה חלקים בתוכי, הבנתי שאני לא מאשים. אבל מה עכשיו? איך זה בא לטובתי? דחייה היא אחד התדרים עם הפוטנציאל הגדול ביותר לקרבה עצמית, חיבור פנימי, להיות לבד (הרי הפרדוקס מושיב אותי בבית או מנפץ לי את הציפיות של פנטזיה זוגיות או הגשמה מסוימת גם ככה…) אז לא נותרה בירה אלה להכי בלבד ואז להפסיק להתנגד כמו ילד קטן. אפשר לומר - לדעת להפסיד בכבוד. זה המשפט שעלה לי הרבה בימים האחרונים. לא לצאת מדעתי ולפגוע ולהרוס כל חלקה טובה כי האגו לא קיבל את שרצה. לדעת להשלים עם התמונה הפשוטה. העובדה הפשוטה. הרגע שממש עכשיו קיים ומקיים את ההוכחה של חוסר היענות על הציפיה. אז כן, לדעת לשבת עם עצמי ללא התנגדות דבר ראשון (כמו מרד או כעס או זעם במקרים של סף…) ואז לאחר מכן לראות לאן אני בורח (לקפה הבא, לרציונליזציות שלי, לסיפורים וחיפוש אחר הצדגות לחוסר מימוש ועוד… ולאחת מכן לחזור לנקודת המוצא, לנקודת ההתחלה. זה שהייתה ללא תזוזה - נמצאת במרכז בין שני הקטבים - והנה לה "ההתמרה", לקחת תדר של דחייה ולהפוך לפוטנציאל - להשראה, ליצירה, לביטוי, כל זה דרך הלבד שממנו פחדתי. תדר הדחייה היה מלחתכילה מניע עבור האדם להכיר ביכולות שלו ולהבין שקבלה הוא לא ימצא דרך אחרים אלה מעצמו. הכרה מלאה ואיחוז התודעה דרך הלבד. לא בדידות. בדידות היא תוצר של לבד + בריחה או התנגדות. כלומר להיות לבד ולא להסכים לזה. אבל זאת המציאות. מה יש לי להתווכח איתה בכלל? כל מה שניסיתי ברחתי והתנגדתי - עשיתי את המקסימום שיכלתי ועובדה פשוטה מוכיחה את עצמה. נשארתי לבד בתקופת זמן, סוף יום כלשהו או כל אחד והרגע שהאכזבה הורסת כל ציפיה ושליטה. אז מה אעשה עם הלבד הפעם? אבחר להתנגד? אבחר לברוח? אם כן, זה יהיה חד משמעית בדידות ולפעמים גם בהסוואה. אבל אם אקבל באהבה גדולה את אותה מתנה. תדר הדחייה. תדר שמעניק חיים למי שמוכן לראות בו ככזה. תדר שמצמיח פרחים נבולים, למי מסכים להחוות אותו. תדר שהופך חיבור עצמי מרגש ובלתי מותנה החושים וסיפוק חיצוני למי שעובד איתו ומגלם יצירה וחקירה. 

אז לסיום. אני מקווה שנתתי השראה. אני יודע שזה קרה. גם אם מישהו לא סיים את הקריאה וגם אם הפך שקוע ועיבד כל שניה. אני מוקיר תודה על הזכות לראות את ההזדמנות בלמידה מדחייה ולעזור לאנשים נוספים במסע. נתראה בפוסט הבאה או בפעילות הקרובה.

עילי